מה יותר דומיננטי אצלך? השכל או הלב? הרגש או ההגיון?
ואיך זה מתקשר לכובע שאת חובשת כשאת בוראת את המציאות שלך?
לכולנו יש המון כובעים, שאנחנו מג'נגלים ביניהם: הכובע של בן הזוג, העובד, הכובע של החבר הטוב, הבן, הנכד, ההורה...
ולא מעט פעמים קורה שהכובע מכתיב לנו מה לעשות... ואנחנו עושים. לא כי זה נכון לנו, לא כי זה באמת יתרום לנו, אלא פשוט, כי עכשיו אנחנו בכובע הזה.
כנראה שלא נקום באמצע העבודה ונגיד שנמאס לנו, והגיע הזמן ללכת לים. אז אולי זו דוגמא מעט קיצונית, אבל העיקרון כאן הוא חוסר אותנטיות.
לא להגיד מה אני באמת רוצה, מה בא לי, ומה ממש לא מתאים לי.
אנחנו צריכים את הכובעים השונים, כדי לתפקד בחברה. אבל כשבאים לברוא את המציאות שאנחנו באמת רוצים, באמת כמהים לה, צריך להוריד את כל הכובעים לפני.
למה בעצם? למה אני לא יכולה לכוון לקידום ולהעלאה בעבודה, כשאני בכובע של עובדת מסורה?
זימון מציאות אותנטי
זימון של מציאות חדשה, כזאת שבאמת בא לך עליה, עובד בצורה הכי מהירה, יעילה, ואפקטיבית, כשאת אותנטית עם עצמך ועם הרצונות העמוקים ביותר שלך.
כשהנשמה שלך מבקשת ממך משהו, זה לא משנה מה. כמה הגיוני זה (או לא...) זה תמיד זמן טוב להקשיב לה.
וזה לא ממש משנה, אם מה שאת מרגישה הוא דחף לישון יותר, לפנות זמן ללכת לסדנא שאת כבר המון זמן רוצה ללכת אליה, או שהרצונות שלך מתמקדים דווקא במשהו חומרי לחלוטין כמו העלאה של 2,000 שקל במשכורת, אם זה בא ממקום פנימי, ממקום שפשוט 'מרגיש' נכון, זה לא סתם 'דחף' שצריך להתעלם ממנו ואז הוא יעבור... ולא כדאי לחכות או לנסות להשתיק אותו, או להסביר לעצמך שזה לא זמן טוב או בעצם לא ממש נכון לך.
לפעמים צריך פשוט לעשות מה שבא לנו
אנחנו לא מזמנים לעצמנו את ההפי אנד על ידי חבישת כובעים, וגם לא נגיע רחוק אם נקבע את כל היעדים שלנו לפי מה שהשכל רוצה. הלב, שיודע מה את באמת רוצה, הוא גם זה שאיתו צריך לברוא את המציאות.
הדרך לקבל את מה שאת באמת רוצה היא תמיד יותר קלה מהדרך לקבל את הדברים שנראה לך שכדאי שיהיו לך, או אלו שהחברה מלמדת אותנו ש'טובים בשבילנו'...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה